קראטה היא גרסה מודרנית (תחילת המאה ה-20, בסביבות 1905) לאמנויות לחימה יפניות שמקורן באי היפני אוקינאווה.
פירוש המילה קראטה הוא, 'יד ריקה'. ויש לכך שתי משמעויות:
'יד ריקה' מכלי נשק - בקראטה משתמשים אך ורק בנשק הטבעי הטמון בגוף האדם חוץ משטח הפנים.
'יד ריקה' מכל כוונת זדון - הקראטה מיועד להתגוננות ולא להריגת בעלי חיים, ותורתו מטיפה ליחס של כבוד אל הזולת.
צו הכבוד הוא: "אין התקפה ראשונה בקראטה"(Karate Ni Sente Nashi).
המילה קראטה מתחלקת לשני חלקים - קארה - פירושו 'ריקה'. בצורת כתיבה אחרת (שנהגית אותו הדבר) פירוש המילה הוא "זרה" (הכוונה לסין, ממנה הגיעו מרבית הטכניקות). טה - 'יד' הפירוש המקורי של המילה היה 'יד ריקה' ולפני כ-80 שנה שינה גיצ'ין פונאקושי את צורת הכתיבה (קנג'י) של המילה "קראטה" למשמעותה הנוכחית מכיוון שהקראטה התנתק ממקורותיו הזרים (הסיניים) והתפתח באוקינאווה בצורה עצמאית.
היסטוריה:
קראטה הינה שיטה אשר נוסדה באיי ריוקיו אשר הגדול והמפורסם שבהם הוא האי אוקינאווה. השיטה הינה תערובת של טכניקות אשר מבוססת על ידע משיטות לחימה מקומיות אוקינאוויות והשפעות שנרכשו משיטות לחימה סיניות אשר עורבבו ביחד ופותחו למספר סגנונות הכלולים לשם הגנרי המכונה קראטה.
איי הריוקיו שימשו במשך מאות שנים כנתיב נמל למסחר בין יפן, סין, קוריאה וטאיוון. לפי עדויות מהמאה ה-13 החל הקראטה כשיטת לחימה נפוצה בשם טה(Te) או טי(Ti)
בשנת 1372 ייסד שליט איי הריוקיו המלך צ'וזאן סאטו יחסי מסחר עם האמפריה הסינית שנשלטה על ידי שושלת מינג. צעד זה הביא למגוון רחב של שיטות לחימה סיניות שהוכרו לתושבי האיים על ידי מבקרים סינים, במיוחד כאלו אשר הגיעו ממחוז פוג'יאן (Fujian) בדרום סין. בסביבות שנת 1392 היגרו כ-36 משפחות מסין אל האי אוקינאווה למטרת חילופי ידע ותרבות עם האוכלוסייה המקומית במגוון רחב של תחומי חיים.
בשנת 1429 השתלט על אוקינאווה שליט בשם שואהשי (Shohashi) אשר הטיל איסור על נשיאת נשק ואף שלח שליחים שהחרימו את כלי הנשק שהוחזקו על ידי תושבי האי. איסור זה הביא את תושבי האי לפתח ולשכלל את שיטתם ולהעביר את הדגש על לחימה בידיים ריקות במקום השימוש בנשק שנאסר והוחרם.
התושבים המקומיים החלו לפתח שיטת לוחמה בעזרת כלים חקלאים שפתחו לכלי נשק שאפשר להילחם עימם בעת הצורך ובכך לא להפר את האיסור שהוטל על נשיאת כלי נשק. שיטת לחימה נפרדת זו נקראת קובודו (Kobudo).
בשנת 1609 השתלט שימזאזו, שליט מחוז קיושו בדרום יפן, על אוקינאווה ובנוסף להמשך איסור החזקה ושימוש בנשק הוטל איסור על לימוד אמנויות לחימה מכל סוג. החלטות אלו הורידו את הקראטה למחתרת והסגנון הועבר בתוך המשפחה מאב לבן בצורה של תבניות שדומות לעין הלא מיומנת בצורה של ריקוד אשר נקראת קאטה. בני האצולה האוקינאוויות נשלחו ללמוד ולהתחנך בסין במשך שנים רבות.
תוך כדי שהייתם בסין הם התאמנו ולמדו אמנויות לחימה אצל מורים סינים ובעת חזרתם שילבו ופיתחו את הידע שצברו בסין עם הידע שלהם בשיטות המקומיות. שלושה סגנונות התפתחו באוקינאווה והם כונו לפי שלושת הערים הגדולות של אוקינאווה אשר מהם באו הסגנונות. הסגנונות נקראו שוריטה (Shuri-te) על שם העיר שורי, נאהטה (Naha-te) על שם העיר נאהה, וטומריתה (Tomari-te) על שם העיר טומארי.
בשנת 1868 עלה לשלטון הקיסר מוצוהיטו אשר כונה מייג'י (שלטון נאור ביפנית) וחולל מהפכה תעשייתית ומודרניזציה של יפן שבה הצעיד את יפן אל תוך העולם המודרני תוך כדי פתיחות לעולם המערבי, אימוץ נורמות מערביות מודרניות, חיסול הפאודליזם היפני ולקיחת השליטה והסמכויות מהמשפחות הפאודליות של יפן והעברתם אל משפחת הקיסר. כחלק ממהפכת מייג'י בוטלו האיסורים על נשיאת נשק ואימון באמנויות לחימה והקראטה, שיצא מן המחתרת, החל להילמד באופן פומבי תוך כדי שאיי הריוקיו מסופחים באופן רשמי כחלק מיפן.
בשנת 1901 אחד מגדולי אנשי הקראטה, איטוסו אנקו, שהיה לוחם ובן משפחת אצולה אוקינאווית גרם לכך שהקראטה יכלל כחלק מתוכנית לימוד החובה של בתי הספר באוקינאווה והביא לפופולריות של הקראטה באוקינאווה. תלמידיו של איטוסו אנקו נהפכו להיות למאסטרים המוכרים אשר ייסדו את סגנונות הקראטה המודרניים הנפוצים בעולם כיום.
בשנת 1906 יצאו מספר מדריכים אשר הבולט ביניהם היה גיצ'ין פונאקושי (מייסד סגנון השוטוקאן) אשר הוזמנו להציג את הקראטה ברחבי יפן ולהישאר וללמד את סגנונותיהם. בתקופה זו הייתה יפן מעורבת במלחמות שכנותיה, רוסיה וסין וכבשה חלקים רחבים מאסיה.
מגמה זו, שנמשכה עד לתבוסת יפן בסוף מלחמת העולם השנייה, הביאה לגל אומנות ומיליטריזציה בתוך יפן ולהעמקת השתלטות ומעורבות הצבא בתוכה. הקראטה הוכר כאמנות לחימה יפנית מסורתית על ידי ארגון הדאי ניפון בוטוקאי ושמו שונה מהמונח הסיני קנפו (Kenpo) שהיה עיוות אוקינאווי/יפני למילה הסינית צ'ואן פה (Quanfa) שמשמעותה הוא "יד ריקה" לקראטה.
האיש הראשון אשר מזוהה שהעביר גרסה מאורגנת של קראטה היה שושו "בושי" (הלוחם) מאטסומורה (1779 -1889), אשר העביר את סגנונו לאיטוסו אנקו (1830 - 1915),הוא קרא לסגנונו שורי-טה. תלמידו של קוקובה קוסאי שינה את השם לשורין ריו.
שיטות הקראטה הנפוצות כיום הינן סאידו, שוטוקאן, גוג'וריו, קיוקושינקאי, שיטוריו, וואדוריו שוטו-קאי ושורין ריו.
פרטי לבוש:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
חליפה:
חליפת הקראטה מורכבת ממכנס וחולצה שאליהם מצטרפת גם חגורה. החגורה מגיעה בשלל צבעים - כל צבע מסמל את דרגתו של הלוחם. בעבר השתמשו בחבל כי מטרתו הייתה להחזיק את החליפה בלבד. כיום לחגורה יש משמעות.
לעומת החגורה, לחליפה יש רק צבע אחד - לבן. הלבן מסמל בתרבות היפנית דברים כמו הרמוניה, שלווה וכדומה, בעוד שהצבע השחור מסמל דברים נגדיים. בקראטה משתמשים בחליפה ולא בבגדים פרטיים שכל מתאמן מביא מביתו כמו בשיטות לחימה אחרות : קיק בוקסינג או MMA, בכדי שהבגדים לא יעידו על מעמד, ובין כותלי ה"דוג'ו" כולם יהיו שווים. לבנות מותר לשים חולצה לבנה מתחת לחולצת החליפה בכדי לא להיחשף.
חגורות קראטה:
קיימים שבעה סוגים שונים של חגורות. מתחילים עם חגורה לבנה וככל שהתלמיד לומד טכניקות מתקדמות והרמה שלו עולה בהתאם משתנה הצבע של החגורה שלו.
סדר צבע החגורות (מהרמה הנמוכה לגבוהה) הוא: לבן, צהוב לבן, צהוב, צהוב כתום, כתום, ירוק, כחול,חום ושחור.
דירוג אנשי הקראטה מצוין בעזרת שם הדרגה ובאמצעות צבע החגורה. הדרגות מתחילות ב'קיו 10', 'קיו 9' או 'קיו 6' (תלוי בשיטה), ויורדות עד ל'קיו 1'. המעבר בין דרגות אלו נמשך, על פי אורך אימון של כתשע שעות חודשיות, בין חודש לשישה חודשים (תלוי במאמן, במתאמן ובשיטה). לרוב, ככל שהדרגה גבוהה יותר כך הגעה אליה נמשכת זמן רב יותר.
הדרגה הבאה, אחרי 'קיו 1', היא 'דאן 1', ומסומלת לרוב על ידי חגורה שחורה. ממנה עולים לדרגה 'דאן 2' וכך הלאה. החניכים בדרגות דאן 1-2 נחשבים כחניכים בכירים וכל אחד מהם מכונהסֶמפַּאי (Sempai), ובדרך כלל הם גם מדריכים. המעבר בין דרגות אלו יכול להמשך משנתיים ועד לעשרים שנה. מקובל לומר כי כי החל מדאן 3 מחזיק המתאמן במספיק ניסיון כדי לקבל על עצמו את התואר סנסאי ולאמן אחרים. רוב הסנסאים הבכירים מחזיקים בדרגת דאן 5 ומעלה. דרגת הדאן המקסימלית שאליה ניתן להגיע היא מקור לוויכוח, וכמו כן, גם בנושא זה יש הבדלים בין השיטות השונות. קיימות שיטות שבהן דרגת הדאן הבכירה ביותר היא 10, ויש כאלו שאף מעבר לכך. בעלי הדרגה הבכירה ביותר (7 ומעלה) מכונים שיהאן (Shihan) או "מאסטר", ומשמעות התואר היא "מורה של מורים".
כמו כן, תואר נוסף הקשור לדירוג הוא סֶנסֶאי (Sensei). תואר זה מביע כבוד למורה ברמה המקצועית והמנטאלית גם יחד, ומשמעותו המילולית היא "אדם שצעד בדרך זו לפני".
בשיטות מסוימות במערב מקובל לסמל דרגות קיו שונות בחגורות בצבעים שונים (מנהג אשר אומץ מג'ודו), אולם ביפן התלמידים הבוגרים לובשים רק חגורה לבנה, חומה (לרוב לסמל 'קיו 1', או 'מועמד לשחורה') או שחורה. בשיטות מסוימות, רק הילדים מקבלים חגורות צבעוניות לסמל את דרגות הקיו.
החגורות וצבען לקוחות מהמנזרים בהם עסקו בזן, שם חגורה שחורה מסמלת את מי שכבר הגיע להארה ולכן יכול להדריך, וחגורה לבנה הוא מי שעוד לא. כמו כן מי שקיבל את החגורה השחורה רשאי לאמן תלמידים אחרים. איש קראטה המקבל את החגורה השחורה נחשב כמי שהתחיל ללמוד קראטה, כלומר, הגיע לרמה בה הוא מתחיל לעסוק בקראטה. המעבר לחגורה שחורה מסמן מהפך ברמת הרצינות וברמת ההבנה של הקראטה והוא מנטלי יותר מאשר פיסי. לרוב, קבלת החגורה השחורה נתפסת כרגע שבו התלמיד הופך לחבר אמיתי בשיטה, וכוללת רישום בארגון הבינלאומי אליו המועדון שייך.
אגדה נפוצה (אך לא מבוססת) טוענת שעם הגעת הקראטה ליפן, נוספה החגורה החומה כאשר בשעת האימון נפצעו התלמידים ממכות חבריהם. מכיוון שלא כיבסו את החגורות, הן הפכו חומות מהדם. וכך חגורה חומה העידה שהתלמיד מתאמן כבר זמן רב.
הקראטה כשלעצמו איננו ספורט, אלא אמנות לחימה המתאפיינת בשימוש באברי הגוף להתקפה וגם להגנה.
בכדי לאפשר קיום תחרויות בלא שהדבר יגרור אסונות, פיתחו התאחדויות קראטה ארציות שונות, רשימה של מעשים האסורים במהלך התחרות.
מעשים אסורים לדוגמה:
הכאה בנקודות חיוניות שבגוף היריב.
נעיצת יד בעיני היריב.
כמו כן נעשה שימוש בשיטות של "אין מגע", או "מגע חלקי". בהן התוקף עוצר את המכה סנטימטר לפני הפגיעה, או מחליש מאוד את העצמה ברגע האחרון. השופט (או המאמן) מחליט אם המכה הייתה אפקטיבית לולא העצירה המכוונת.
שיטת הלחימה שהתקבלה כמקצוע אולימפי באולימפיאדת סיאול ואילך אינה קארטה, אלא שיטת לחימה קוריאנית דומה למראה, הנקראת טאיקוונדו.
למרות כל זה הקראטה בארץ הפך לתחרותי ומתקיימות כל שנה תחרויות מטעם התאחדות הקראטה בישראל. הקראטה הופך יותר ויותר לספורטיבי וכיום מתקיימים מאבקים רבים בין הוועד האולימפי והתאחדות הקראטה האירופאית על הכנסת הקראטה לאולימפיאדה. שיטת הניקוד היא כזאת:
וואזרי- חצי נקודה - מקבלים בדר"כ על כמה מכות קטנות שצלחו לכיוון פלג הגוף של היריב במהלך הסיבוב
איפון- נקודה אחת - מקבלים על כל מכה לפנים (ג'ודאן) או לגוף
ניהון- שתי נקודות - מקבלים על כל בעיטה לכיוון הגב, וכן על ביצוע שתי טכניקות שנכנסו כשוות נקודה אחת כל אחת.
סאנבון-שלוש נקודות - מקבלים על בעיטה לראש או הפלה של היריב והצגת מצב של אגרוף בלא פגיעה.
המנצח הוא מי שהשיג יתרון של 8 נקודות ,או בתום שתי הדקות של הקרב מי שיש לו את מספר הנקודות הכי גבוה.
סוג נוסף של קרבות, הנפוץ בעיקר בזרם השוטוקאן המסורתי, מכונה "שובואיפון"- קרב עד לנקודה אחת. הפילוסופיה העומדת מאחורי מתכונת זו הינה שעל קרב להסתיים במכה בודדת וניצחת אחת (איפון).
נשק בשימוש תלמידי קראטה:
למרות השם, תלמידי קראטה מתקדמים לומדים גם שימוש בנשק - בדרך כלל נשק מסורתי (קובודו) יפני/אוקינאווי, אבל בקראטה כעקרון נמנע אימון ושימוש בנשק חם לסוגיו.
נפוץ מאוד בהקשר זה לימוד שימוש בכלי הנשק הבאים:
'סאי' - מעין קילשון יד בעל שלוש שיניים, שהאמצעית שבהן ארוכה.
'טונפה' - מעין אלה עם ידית נוספת ב-90 מעלות לגוף (כיום בשימוש משטרות רבות במערב).
'ג'ו' - מוט קצר.
'בו' - מוט ארוך.
'נונצ'קו' - שנעשה מפורסם בידי ברוס לי, (ששלט בקראטה בין היתר; לפי מה שידוע כיום הוא שלט בשש אמנויות לחימה ולא כפי שנוטים לחשוב בגלל היותו סיני, בטאי צ'י וקונג פו בלבד).
רוב כלי הנשק האלו הם בעצם וריאציות על כלים חקלאיים, שהיו בשימוש באוקינאווה. למשל, הטונפה היא במקור ידית לסיבוב אבן ריחיים, הנונצ'קו הוא וריאציה על מורג לדייש וכו'.
דוג'ו קון:
הדוג'ו קון הוא תקנון הדוג'ו (בי"ס לאמנויות לחימה ביפנית), הכללים לפיהם מתנהגים התלמידים. בכללים אלו אמורים החניכים להשתמש גם מחוץ לדוג'ו, בחיי היום-יום. נהוג לומר את הדוג'ו קון בקול במהלך קידת סוף האימון. דוגמה לדוג'וקון:
דוג'וקון:
כלל מס' 1- רדוף שלמות האופי.
כלל מס' 1 - היה נאמן לדרכך.
כלל מס' 1 - השקע מאמץ מרבי.
כלל מס' 1 - כבד את הזולת.
כלל מס' 1 - המנע מהתנהגות אלימה.
החזרה על המונח "כלל מס' 1" אינה טעות, ומסמלת את החשיבות האחידה והעליונה הניתנת לכל אחד מצוי הדוג'ו קון. הכללים הנ"ל נלקחו מכללי הדוג'ו (דוג'וקון) של עמותת הקראטה JKA/ISKF העולמית.
מושגים בסיסיים ושיטות יסוד:
להלן רשימת המושגים הבסיסיים וטכניקות היסוד בקראטה מסורתי. רוב המושגים והטכניקות המצויים כאן משותפים לזרמים שונים בקראטה, ובכללם שוטוקאן, שיטו-ריו, גוג'ו ריו, ואדו-ריו ועוד.
בין הזרמים ייתכנו שינויים קלים בשמות וכן בדרך הביצוע של הטכניקות, שמקורם בהבדלים בין השיטות.
טקס הפתיחה והסיום של האימון:
בתחילת כל אימון בקראטה מתקיים טקס פתיחה לפי כללים קבועים מראש. בתחילת הטקס מסתדרים החניכים בשורה ישרה על פי דרגתם אל מול המאמן, בין אם מדובר בסנסאי, בסמפאי או באחד מבעלי דרגות המאסטר. אם קיימים מדריכים נוספים הם עומדים בניצב לשורה ובסמוך לבעל הדרגה הבכירה ביותר. לאחר מכן מכריז המאמן "מוּטסוּבּי-דאצ'י!", ובתגובה לכך החניכים נעמדים בתנוחה באותו שם. לאחר מכן מכריז המאמן "סייזה!" או "סייזה שוּמֵני!", ובתגובה לכך כורעים החניכים על ברכיהם, בתחילה על הברך השמאלית ולאחר מכן על הברך הימנית. לאחר מכן הם מתיישבים על העקבים, משלבים את יד ימין לתוך יד שמאל, ומניחים את הידיים המשולבות על רגליהם.
בשלב זה מתחילה המדיטציה, שראשיתה בקריאה "מוֹקוּסוּ!" וסיומה בקריאה "מוֹקוּסוֹ-יַאמֶה!". בסיום המדיטציה מכריז בעל הדרגה הבכירה ביותר "שוֹמֶן-נִי-רֶיי!" - ביטוי ביפנית שמשמעותו הוא "קודו קידה קדימה" ומטרתו לכבד את הדוג'ו. החניכים כורעים עם ידיהם קדימה ומרכינים ראש. אם נוכח באימון סמפאי תבוצע הקידה לכיוונו תוך הכרזת "סמפאי-ני-ריי!". אם באימון נוכח סנסאי יבוצע אותו הליך בשינויים המתאימים. לאחר הקידה לכיוון בעל התפקיד הוא קד בחזרה לחניכים, ובנקודה זו מתחיל האימון.
אף שהקידה לפני האימון היא קידה עמוקה מאוד, אין הדבר מרמז על פחיתות כבוד ושפלות רוח כי אם על הבעת כבוד לבעלי התפקידים ולדוג'ו שבו נערך האימון.
מושגי בסיס בקראטה:
מספרים מאחד עד עשר:
איצִ'י (Ichi),נִי (Ni),סַאן (San),צ'י (Shi),גוֹ (Go),רוֹקוּ (Roku),סיצִ'י (Sichi),הַאצִ'י (Hachi),קיו (Kyu),ג'וּ (Ju)
חלקי גוף מיוחדים בהם נעשה שימוש
אֶמפִּי (Empi) - מרפק,הַייטוֹ (Haito) - הבליטה בכף היד ליד האגודל,טֶיישוֹ (Tei-Sho) - בסיס כף היד, סֶי-קֶן (Sei-ken) - העצמות הבולטות בבסיסי האצבע והאמה, ביד מאוגרפת,קוֹשִי (Ko-shee) - כרית כף הרגל, החלק שמתחת לאצבעות, שוּטוֹ (Shuto) - סכין כף היד, החלק החיצוני מבסיס הזרת ועד שורש כף היד.
הַאגִ'ימֶה (Hajime) - התחֵל! הַתחילו!
אוֹסוּ (מבוטא: אוּס) (Osu) - משמעות המילה - סבלנות, כבוד והערכה. מילה בעלת משמעות רבה, נאמרת בזמן הקידות, בזמן מפגש בין איש קראטה אחד למשנהו, וכן כאות להבנה והטמעה של הוראה במהלך אימון.
בּוּנקַאי (Bunkai) - אפליקציה, הסבר או פירוש של הקאטה. ביצוע התנועות בקאטה מול יריבים אמיתיים על מנת להראות את יישומן המעשי. לכל קאטה קיים בונקאי משלה. לעתים לתרגיל אחד יהיו מספר יישומים כאלה.
ג'וֹדַאן (Jodan) - גובה הפנים.
גִי (Gi)- חליפת הקראטה.
גֶידאן (Geidan) - גובה המותניים.
דוג'ו (Dojo) - אולם האימונים. מילולית: "מקום של הדרך", מקום שבו נלמדת דרך הקראטה.
יַאמֶה (Yamè) - הפסק! הפסיקו!
יוֹאִי (Yoi) - עמידת היכון.
פּינַאן (Pinan) - זהו שם כללי לחמש קאטות של שיטת שוטוקאן ושיטות נלוות אליה שמקורן באוקינאווה בתחילת המאה ה-20, ומהוות קאטות יסודיות בחלק גדול מהזרמים בקראטה. במקור הן נוצרו ללימוד של עקרונות הקאטה. משמעות השם - "שלווה".לעתים נקראות גם אַייאן (Heian)
צ'וּדַאן (Tshu-dan) - גובה החזה/הבטן.
קַאִיטֶה (Kaité) - סיבוב.
קִיאַיי (Kiai) - צעקה קצרה שמבוצעת תוך כדי התקפה. משמעות המילה בתרגום חופשי היא "ריכוז הרוח". מטרותיה: הפחדת היריב, הקניית ביטחון לתוקף והוצאת אוויר מהגוף על מנת לשפר את עוצמת המכה.
קיהוֹן (Kihon) - תרגילי יסוד, אימון של הטכניקות הבסיסיות ביותר בקראטה (בעיקר עמידות, אגרופים ובעיטות) תוך הקפדה על ביצוען הנכון והמדויק.
קַיישִי (Kai-Shee) - שליחה חזקה קדימה של השוּטוֹ של היד הקדמית. היד נמצאת מִקדימה כהגנה; קיישי מבוצע לאחר כל טכניקה שמשלבת ידיים, כחזרה לעמידת המוצא "קַמַאִיטֶה".
קִימֶה(Kime) - רוח לחימה.
קַמַאִיטֶה (Kamaité) - יציאה לעמידת קרב - רגליים בזנקוצו דאצ'י, יד אחורית מאוגרפת בסמוך לצלעות, יד קדמית מושטת קדימה, אצבעות פתוחות כלפי מעלה, אגודל מוכנס, קשר החגורה פונה הצידה.
קָאטַה (Kata) - תבנית קבועה של תנועות המדמה קרב מול יריב אחד או יותר. לכל שיטת קראטה קאטות משלה המשקפות את תכונות אותה שיטה.
קוּמִיטֶה (Kumite) - קרב מול יריב.
רֶיי (Rei) - קידה. משמעות הקידה - מחוות ברכה והכרת כבוד לאדם או למקום. הקידה יכולה להתבצע מעמידה או מישיבה על ברכיים. על הקידה להיות עמוקה ומלאת כוונה.
טכניקות בסיסיות בקראטה:
עמידות:
דָאצִ'י (Dachi) - עברית: עמידה. העמידה היא אחת מאבני היסוד של הקראטה. עמידה נכונה גורמת לגוף להיות יציב יותר, חזק יותר ומוכן יותר, וכמו כן גורמת לטכניקות המבוצעות להיות אפקטיביות יותר. עמידה לא נכונה מראה לעתים על זלזול וחוסר רצון להתאמץ, ועלולה אף להוביל לפציעה.
הָייסוֹקוּ-דאצ'י (Heisoku-Dachi) - עמידת מוצא טקסית. הרגליים צמודות, הידיים מונחות לצידי הגוף. כפות הידיים ישרות והאצבעות מופנות כלפי מטה.
מוּטסוּבּי-דאצ'י (Mutsubi-Dachi) - עמידת מוצא טקסית. העקבים צמודים, כפות הרגלים פתוחות בזווית של 45 מעלות. מיקום הידיים - כמו בהייסוקו-דאצ'י.
הָייקוֹ-דאצ'י (Heiko-Dachi) - עמידת הכן. הרגליים בפיסוק ברוחב הכתפיים, כפות הרגליים מקבילות והאצבעות מופנות קדימה. הברכיים מכופפות מעט. הידיים מאוגרפות וממוקמות קצת מתחת לקו החגורה, במרחק של כ-15 סנטימטרים מהגוף. הידיים אינן ישרות לחלוטין אלא מכופפות מעט. זוהי עמידת ה"הכן" לכל טכניקה - ובכללן קאטה וקומיטה. היא נקראת גם "יוֹאי".
זֶנקוֹצוּ-דאצ'י (Zenkotsu-Dachi) - עמידת קרב קלאסית. הרגל הקדמית שלוחה קדימה, מכופפת כך שהברך תסתיר את אצבעות כף הרגל. הרגל האחורית ישרה, אצבעות הרגל פונות במידת האפשר קדימה. המרחק בין הרגליים - כרוחב הכתפיים בערך. מרחק גדול או קטן מזה יגרום לחוסר יציבות. מותן שמאל פונה קדימה, כך שקשר החגורה נמצא בזווית 45 מעלות בשיטות מסוימות; בשיטות אחרות המותניים פונות היישר קדימה.
פוּדוֹ-דאצ'י (Fudo-Dachi) - עמידת קרב חופשית. ברכיים מכופפות, מרחק של רוחב הכתפיים בין הרגליים, אחת הרגליים שלוחה קלות קדימה. העמידה מאפשרת גמישות רבה ותגובה מהירה. זוהי עמידה שאינה בשימוש בקאטה, בגלל אופייה ה"מתירני".
נֶקוֹאָשִי-דאצ'י (Nekoashi-Dachi) - "עמידת חתול". הרגל האחורית מכופפת למדי, אצבעות הרגל פונות בזווית קלה החוצה. ברך הרגל הקדמית מכופפת בזווית של כ-120 מעלות. המרחק בין הרגליים - כרוחב הכתפיים. החלק היחיד של הרגל הקדמית שנוגע ברצפה הוא ה"קושי" - כרית כף הרגל, והעקב מורם לגובה. בביצוע נכון של עמידה זו, משקל הגוף כולו נמצא על הרגל האחורית, והרגל הקדמית נוגעת ברצפה בקלות כזו שניתן להרים אותה מבלי להזיז את שאר הגוף.
שיקוֹ-דאצ'י (Shiko-Dachi) - "עמידת פרש". הרגליים פתוחות לצדדים (זווית קרובה ל- 180 מעלות). אצבעות הרגליים מופנות החוצה. הרגליים מכופפות עד כמה שאפשר. קשר החגורה פונה קדימה. העמידה מדמה רכיבת פרש על סוס.
סאנצ'ין-דאצ'י (Sanchin-Dachi) - עמידה המשמשת בעיקר בקאטה. רגל אחת נמצאת כ-20 סנטימטר לפני השנייה. אצבעות שתי הרגליים מופנות כלפי פנים. הברכיים מכופפות כלפי פנים. בביצוע נכון - עמידה יציבה למדי.
אגרופים:
צוּקי (Tsuki) - עברית: אגרוף. ככלל, האגרופים ניתנים כאשר כף היד מאוגרפת בחוזקה, והאגודל סוגר על שאר האצבעות. היד מתיישרת רק כמעט לחלוטין, כדי למנוע נזק למרפק. האגרוף ניתן בשילוב עם "הכנסת" המותן המתאימה - דבר שתורם עוצמה ואפקטיביות למכה. אחרי כל אגרוף, יש להחזיר את היד הנותנת אותו לאזור המותניים (למעט במקרים מיוחדים שיפורטו), על מנת למנוע לפיתה של היד על ידי היריב. רוב האגרופים יכולים להינתן בשלושת הגבהים - גידאן, צ'ודאן וג'ודאן.
צ'וֹקוֹ-צוקי (Cho-Ko-Tsuki) - אגרוף במקום.
גִיאַקוֹ-צוקי (Gi-Ako-Tsuki) - אגרוף עם היד הנגדית לרגל הקדמית.
אוֹי-צוקי (Oi-Tsuki) - אגרוף עם המתאימה לרגל הקדמית (לאחר הצעד, היד שנתנה את האגרוף הופכת לקדמית). מיועד למצבים בהם היריב רחוק יותר מהטווח האפקטיבי של האגרוף האחורי.
קיזָאמֶה-צוקי (Kizamè-Tsuki) - אגרוף עם היד המתאימה לרגל הקדמית, כאשר המותן שלוחה קדימה. אפקטיבי בטווחים קצרים או כאגרוף מקדים (מטעה) לפני שימוש בטכניקה אחרת.
אוּרַא-צוקי (Ura-Tsuki) - אגרוף תחתון. ידוע גם בשם Uppercut ונפוץ מאוד באיגרוף. מבוצע מלמטה כלפי מעלה תוך שימוש אגרסיבי במותן. מכוון בדרך כלל לסנטר, לבטן או למותן.
אוּרָאקֶן (Ura-Ken) - אגרוף צידי. מבוצע על ידי שליחת האגרוף מפנים הגוף (אזור החזה או הפנים) החוצה, על ציר המרפק, כאשר המותן מופנה לכיוון האגרוף. בשיטות מסוימות אוראקן מבוצע כאשר פרק היד רפוי, כך שנוצרת למעשה תנועה של צליפת שוט בעזרת האגרוף.
קַייטַן-צוקי (Kai-tan-Tsuki) - אגרוף סיבובי. למעשה זהו אוראקן, המבוצע תוך סיבוב מלא של הגוף לכיוון נתינת האגרוף. מבוצע בדרך-כלל לכיוון הפָּנים. הסיבוב נותן משנה-חוזק לאגרוף. ניתן גם לבצע את הקייטן-צוקי בצורה שונה - לא להחזיר את היד בתום האגרוף, אלא לתת ליד להמשיך לנוע עם סיבוב הגוף, כמשקולת. גם בצורה זו מרחיקים את היד מלפיתת היריב, אך המכה, שאינה נעצרת בגופו של היריב, חזקה הרבה יותר.
מַוואשִי-צוקי (Mawashi-Tsuki) - אגרוף מעגלי. במונחי איגרוף זהו האגרוף שמתייחסים אליו כ"ימנית" או "שמאלית". האגרוף ניתן מצד הגוף, עם יד מקבילה בערך לרצפה, ומכוון לרקה או לצד הראש. גם כאן חשוב מאוד השימוש במותן.
מוֹרוֹטֶה-צוקי (Morote-Tsuki) - אגרוף כפול, מעין אורא-צוקי עם שתי הידיים.
[עריכה]בעיטות
גֶרי (Geri) - עברית: בעיטה. הבעיטות בקראטה עושות שימוש בחלקים שונים של כף הרגל לפגיעה, כגון כרית כף הרגל, גב כף הרגל וצידה. לא קיימות בקראטה מסורתי בעיטות שעושות שימוש בעצם השוק, כמו בקיקבוקס לדוגמה. כל בעיטה מורכבת משלושה שלבים - הרמת הרגל לגובה המותן, שחרור הרגל לבעיטה והחזרתה למותן, והורדת הרגל לרצפה (למעט מקרים מיוחדים שיפורטו). העמידה מהווה כאן תפקיד מרכזי - בעיטה מתוך עמידה לא נכונה תגרום לאיבוד שיווי המשקל ולבעיטה לא אפקטיבית. גם כאן, בדומה לאגרופים, יש להחזיר במהירות את הרגל כדי למנוע את תפיסתה. רוב הבעיטות יכולות להינתן בשלושת הגבהים - גידאן, צ'ודאן וג'ודאן.
מָאי-גרי (Mae-Geri) - בעיטה קדמית עם הרגל האחורית. הבועט תוקף את מי שנמצא מולו. הפגיעה היא עם כרית כף הרגל, כאשר האצבעות משוכות לאחור והכרית שלוחה קדימה.
ג'וֹן-גרי (Jon-Geri) - בעיטה קדמית עם הרגל הקדמית. מהירה יותר וחזקה פחות ממאי-גרי.
מַוואשִי-גרי (Mawashi-Geri) - בעיטה מעגלית. הרגל מתרוממת לצד הגוף והבעיטה היא מעין הצלפה עם גב כף הרגל, כאשר האצבעות משוכות אחור.
יוֹקוֹ-גרי (Yoko-Geri) - בעיטה צידית. הבעיטה מבוצעת הצידה, במישור הגוף, והפגיעה היא עם סכין כף הרגל - החלק החיצוני.
אוֹשִירוֹ-גרי (Oshiro-Geri) - בעיטה אחורית. למעשה מדובר ביוקו-גרי שמופנית אחורה, אך ביצועה הקלאסי של הבעיטה כולל סיבוב על המקום ב-180 מעלות ובעיטה אחורית (כלומר, כלפי מי שעמד מולנו לפני הסיבוב). זוהי למעשה הבעיטה הסיבובית.
אוֹשִירוֹ-מַוואשִי-גרי (Oshiro-Mawashi-Geri) - מוואשי גרי הפוכה - במקום להעלות את הרגל מצידו החיצוני של הגוף ולבעוט עם גב כף הרגל, הרגל מועלה מצידו הפנימי של הגוף והבעיטה היא במתווה מעגלי, כאשר החלק הפוגע הוא העקב. גם לבעיטה זו נפוץ מאוד להצמיד סיבוב על המקום.
מאי-טוֹבּי-גרי (Mae-Tobi-Geri) - בעיטת מאי-גרי כפולה תוך קפיצה.
נידאן-גרי - הבעיטה המפורסמת מסרטי "קראטה קיד": העלאת ברך אחת לגובה ולאחר מכן בעיטת מאי-גרי באוויר תוך קפיצה על הרגל השנייה.
קִין-גרי (Kin-Geri) - בעיטה קדמית עם אצבעות מתוחות (פגיעה עם גב כף הרגל) לאזור המפשעה.
קַאן-טסֶה-טסוּ-גרי (Kan-Tse-Tsu-Geri) - יוקו-גרי המכוונת לברכו של היריב.
בעיטות משקולת: בעיטות שבהן הרגל לא מוחזרת כמו בבעיטות הקלאסיות, אלא עושות שימוש באינרציה של הרגל כמשקולת, ובכך גם מוגברת עוצמת הפגיעה:
קַקטוֹ-גרי (Kakto-Geri) - בעיטת הנחתה. הרגל מועלית עד לשיא הגובה - חיצונית לגוף או מפנימה - ומורדת בכוח על ראשו או חזהו של היריב, בעזרת העקב או כרית כף הרגל.
מיקאזוּקי-גרי (Mikazuki-Geri) - בעיטת הסתה. יכולה להתבצע מבחוץ פנימה או מבפנים החוצה. הרגל מועלית במתווה קשתי ומסיתה את ידו של היריב בעזרת צידה הפנימי של כף הרגל. ניתן גם לפגוע באזור הפנים.
חסימות:
אוּקֶה (Ukè): עברית - חסימה. החסימות נמצאות בצורתן ה"רשמית" בעיקר בקאטות ולא בקומיטה, בגלל אופיו החופשי של הקרב והנטייה להתחמק מהתקפות יותר מאשר לחסום אותן. עם זאת, הן שימושיות מאוד בהגנה עצמית.
אָגֶה-אוקה (Agè-Ukè) - חסימה עליונה. מטרתה להגן על הראש מפני התקפות הבאות מלמעלה כלפי מטה, כגון דקירה בסכין. שימושית מאוד גם בהגנה עצמית. היד מתרוממת כך שהמרפק נמצא בגובה העיניים ומרוחק כעשרה סנטימטרים מהפנים, והאמה נמצאת ב-120 מעלות לזרוע, באגרוף סגור.
אוּצִ'י-אוקה (Uchi-Ukè) - חסימה מרכזית פנימית. מטרתה להגן מפני תקיפה חזיתית באגרוף או בכלי אחר. האמה מתווה מעין חצי עיגול על ציר המרפק, שראשיתו ביד ישרה ומופנית כלפי מטה באזור המתניים, וסופו כאשר האמה נמצאת בזווית של 90 מעלות לזרוע, והאגרוף הסגור מופנה כלפי הגוף. יש להקפיד על הצמדת המרפק לגוף, על מנת לא להשאיר את המותן חשופה להתקפה נוספת.
סוֹטוֹ-אוקה (Soto-Ukè) - חסימה מרכזית חיצונית. דומה לאוצ'י-אוקה, אך מבוצעת על ידי הבאת היד כשהיא כבר מקופלת, מאזור הכתף עד מרכז הגוף.
גֶידאן-בָּרָאיי (Geidan-Barai) - חסימה תחתונה. היד מורדת מאזור הכתף הנגדית, דרך פנים הגוף, עד גובה המותן, במרחק 10-15 סנטימטרים מהגוף. מיועדת בעיקר לחסימת בעיטות קדמיות.
אוּצִ'י-גֶידאן-בראיי (Uchi-Geidan-Barai) - כמו גידאן בראיי, אך מבוצעת עם יד ישרה מהחוץ פנימה. ההבדל בינה לבין גידאן בראיי דומה להבדל בין אוצ'י אוקה לסוטו אוקה.
מורוטה אוקה (Morote-Ukè) - חסימה בשתי הידיים. בדרך כלל מדובר על מורוטה-אגה-אוקה.
טכניקות ערעור והפלה:
ההפלות אינן נפוצות בקראטה כמו בג'ודו, אך עדיין בעלות מקום של כבוד. נפוץ מאוד לראות הפלות בקומיטה, וכן יש בהן שימוש בראנדורי-קאטה (קאטת קרב עם שני משתתפים).
דַאשי-בּארַאיי (Dashi-Barai)- "טאטוא" הרגל של היריב כדי לגרום לו לאבד את שיווי משקלו או ליפול. התוקף משתמש ברגלו על-מנת לגרור קדימה את החלק הפנימי של רגל היריב, מעל העקב, בתנועת מטאטא. הדבר גורם למשיכת הרגל קדימה ולערעור שיווי המשקל ולעתים אף לנפילה. נפוץ מאוד בקומיטה.
אוֹסוֹטוֹ-גָארִי (Osoto-Gari) - הפלה אחורה. התוקף מכניס את רגלו מאחורי רגל היריב ובו זמנית דוחף אותו על מנת להפילו.
הבדלים בין שיטות קראטה שונות:
לשיטות שונות גישות שונות לקרב. ההבדלים יהיו במאפיינים הבאים:
טווח הקרב - התמקדות במכות לטווחים קצרים לעומת ארוכים
צורת המכות או ההגנות - ידיים פתוחות או סגורות, הגנות מעגליות או ישרות
גובה הקרב - ככלל, שיטות הקראטה אינן ששות לעזוב את הקרקע. עם זאת, עדיין קיימות שיטות המלמדות את חניכיהן לקפוץ למטרות שונות כמו התחמקות ממכות או השגת טווח פגיעה גדול יותר.
לחימה על קרקע - מאחר שכל קרב מסתיים על הקרקע, שיטות שונות יפתחו גישות שונות ללחימה על הקרקע, החל מאימונים להפעלת ריתוקים מסוגים שונים וכלה בגישה המאמנת את החניך להצליח לקום במהירות האפשרית כדי לחזור ללחימה בעמידה.
שימוש בנשימה - שיטות שונות ישימו דגשים שונים על נשימה במהלך ביצוע התקפה או הגנה.
